Врата кругооборотов ч.23 | Тора в Свете Каббалы

	א) והיא בענין עונש חבוט הקבר. כבר נודע מ»ש ז»ל בפרקי ר’ אליעזר, במאמר פרקי חבוט הקבר, איך בא עליו המלאך על קברו, ושואל לו מה שמך, ומשיבו גלוי וידוע לפניו יתברך שאיני יודע שמי וכו’. ובלי ספק יש לתמוה, מה צורך לשאלה זו, וגם למה הוא שוכח שמו, ומה מעלה ומה מוריד ענין זה במציאות ענשו. האמנם דע, כי כל הנשמות כלם היו כלולים באדה»ר קודם שחטא, כמו שביארנו כמה פעמים, וכאשר חטא, נשרו איבריו ממנו, שהם אותם הנשמות שהיו כלולות בו, ונפלו לעמקי הקליפות ולא נשאר בו באדה»ר רק בחי’ מאה אמה, כמבואר אצלינו במקומו, והנה לא כל הנשמות שוות, כי אין הפגמים שוים, כי האיברים אשר נמצאו יותר נאחזים באותו החטא שחטא אדם הראשון, הם נפלו לתוך הקליפה יותר בעומק מן המקום שנפלו שאר האיברים, שהיו יותר רחוקים מן הפגם ההוא, כי ודאי הוא שאין כל הנשמות שוות, כי יש נשמה שנתאוות וחשקה יותר בחטא ההוא מנשמה אחרת. ונמצא כי כפי ערך בחי’ פגם הנשמה, כך בחי’ מקום נפילתה בעמקי הקליפות. והענין הוא, כמה שתדע, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש אדה»ר דקדושה, כן יש אדם בליעל בקליפות, ויש בו רמ»ח איברים ושס»ה גידין. וכפי האיברים שחטאו באדה»ר, כך כפי בחינתם ג»כ אותם האיברים כיוצא בהם, אשר באדם בליעל, לקחו אותם הנשמות שנעשו מאדה»ר, ונתלבשו בתוך הקליפות ההם, ונעשה להם לבושים מאותם הקליפות אשר כיוצא בהם ממדרגת מקומם, כי כל דרכיו יתברך משפט בקו היושר ולא בערבוביא, רק כל נשמה נפלה כפי מדרגתה באבר א’ מן האדם הבליעל הדומה אליה. ונמצא כי כל אותם הנשמות שנשרו מאדם, שהיו מלובשים בגדי קדש קודם שחטאו, ועתה בנפלם בתוך הקליפות, התנצלו מעדיים ובגדי תפארתם ולבשו לבושי קדרות שהם הקליפה. ונמצא כפי זה, כי אין לך נשמה, שאין לך בחי’ קליפה אחת, העשויה לה כעין מלבוש המיוחס לה, כפי בחינתה ומדרגת חטאה, בהיותה כלולה באדם הראשון כשחטא כנזכר, ואותה הקליפה מלבשת אותה, ומלפפתה כל ימי חייה מסביב לה, לפי שהנשמה היא קדושה ורוחנית, ומלתבשת בתוך הקליפה המזוהמת ההיא.
	ב) וז»ס פסוק כי אם עונותיכם היו מבדילים וכו’, כי אותה הקליפה הנעשת מפני העון, מלבישתו ומבדלת בין הנשמה, אל ה’ אלהים שממנה חוצבה, והאור הנמשך אליה מאתו יתברך אינו נמשך ומאיר בה מחמת קליפתה, אשר סובבת עליה, וענין זה נרמז במ»ש ז»ל מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא וכו’. וגם על האדם ועל זרעו הבאים אחריו עד ימות המשיח, אין אדם נצול ממנה, לפי שכלם היו אז כלולים באדה»ר כשחטא. וזהו הצד השוה, שבכל הנשמות אפילו באותם שמתו בעטיו של נחש, היה בהם הטלת זוהמא הנזכר.
	ג) האמנם לא כלם שוים, ויש הפרש ביניהם כנז»ל, כי כל נשמה נפגמה כפי מדרגה וקרובה אל החטא שחטא אדה»ר. ודע, כי כל החטאים והעונות שחוטא האדם בפני עצמו, זולת מה שחטא אדה»ר, ודאי הוא שהאדם ממשיך עליו קליפה וזוהמת הנחש, כפי ערך חטאו. האמנם הכל תלוי בתשובת האדם, כי ע»י התשובה יכול לדחות מעליו הזוהמה ההיא שנדבקה בו ע»י חטאתיו, אפילו אם הם חטאים גדולים. אבל הזוהמה והקליפה שנדבקה בכל הנשמות כאשר חטא אדה»ר, אינו תלוי בתשובה, ומוכרח הוא למות, ואח»כ יתוקן הפגם ההוא ע»י המיתה. ואע»פ שהקב»ה קבל גם תשובת אדה»ר, ונתכפר לו עונו, עכ»ז הזוהמה והקליפה שנדבק בו כשחטא, לא הוסר ונפרד ממנו אלא אחר המיתה. וטעם הדבר הוא, לפי שחטאו של אדם היה גדול עד מאד, מכמה סבות אין מקום לבאורם. וז»ס אותם שמתו בעטיו של נחש שהם בנימין וישי, וכלאב, ולוי, ויהושע בן נון, שלא חטא בעון העגל כנזכר בזהר פרשת תשא, שאע»פ שלא היה להם שום חטא כלל, עכ»ז אותה קליפה וזוהמה שנדבקה בהם בחטאו של אדה»ר, לא נפרדה מהם עד אחר המיתה. וז»ס אמרם ז»ל שמתו בעטיו של נחש, ר»ל: בשביל זוהמת הנחש, שהטיל באדם וחוה.
	ד) ואמנם צריך לבאר טעם למה המיתה מפרדת הקליפה מן האדם, ודע, כי הקדושה נקראת חיים, כמש»ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, וכתיב ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלכם היום, לפי שהקב»ה נותן שפע ומזון לכל ברואיו. אבל הסטרא אחרא שמסלקים השפע והחיות מן הנבראים נקרא מות, כמש»ה ואת המות ואת הרע. והנה האיש החוטא, ממשיך עליו סטרא אחרא הנקרא מות, ולכן אין הקליפה ההיא נפרדת מן האדם אלא אחר מיתה, כי אז נקבר האדם ובשרו מתעכל בעפר, ונפרד ממנו הקליפה שנדבקה בו בזוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם.
	ה) ובזה תבין ענין חבוט הקבר, וזה עניינו, והוא, כי אחר מיתת האדם ואחרי קבורתו בעפר הארץ, אז תכף ומיד, באים ד’ מלאכים, ומשפילים קרקע הקבר, ומעמיקים אותו למטה, ונשאר חלל בקבר כשעור קומת האדם הנקבר שם, כנזכר במסכת פרק חבוט הקבר וע»ש. ואז מחזירים נפשו בגופו כמו בחייו, והטעם הוא, לפי שהקליפה היא דבוקה עדיין וקשורה עם הנפש ועם הגוף ואיננה נפרדת מהם, ולכן צריך שיחזור נפשו בגופו ביחד. ואז המלאכים הנזכרים אוחזים בו כל אחד מקצה, ומנערים אותו, וחובטים אותו במקלות של אש, כדרך שאוחזים בטלית בשתי קצוותיה, ומנערים אותה מן האבק הנדבק בה, עד שנפרדה מהם הקליפה ההיא לגמרי, ולכן נקרא חבוט הקבר, כאדם שחובט טליתו ומנערה. וע»כ צריך להעמיק הקבר, כדי שיהיה מקום לחלל לנערו ולחבטו. ואמנם לא כל האנשים שוים, כי הצדיקים אשר בחייהם נתרחקו מן היצה»ר, והיו מכניעים עצמם וחובטים עצמם ביסורין הבאים עליהם, וגם ע»י התורה והמצות שמתישים כחו של אדם, עד שנמצא כשהגיע זמנם ליפטר מן העולם, ולקבל חבוט הקבר, אין צריכים צער גדול, כי בחבטה כל שהיא מספיק להם להפרידה מהם. משא»כ ברשעים, שאדרבה ע»י תענוגיהם בעה»ז הם מקשרים ומחזקים יותר את הקליפה בגופם ובנפשם. ונמצא כי ז»ס למה אין אדם נצול מחבוט הקבר, כנזכר בפרק חבוט הקבר.
	ו) וכמו שביארנו לעיל, באותם שמתו בעטיו של נחש, שאין להם תקנה להפרידה, זולת ע»י המיתה וחיבוט הקבר, זולתי אותם הנז’ שם בפרק חבוט הקבר, ע»י איזו מצוה הסגולית לזה הדבר, אבל כל שאר בני אדם כלם, צריכים חבוט הקבר, אלא שיש הפרש בין חבוט רב למעט כנזכר, וכל א’ וא’ הוא סובל ענשו, כפי מדרגת קליפתו, וכפי עוצם דבקותה. ואמנם אפילו אותם הנצולים מחבוט הקבר כנזכר, הנה אותם המצות הסגוליות לזה כנזכר, הם המפרידות את הקליפות מהם בלי צער אחר מיתתם, אבל מוכרח הוא שימותו, כנז»ל בענין שמתו בעטיו של נחש.
	ז) ושמעתי ממורי ז»ל, כי כל הנקבר בע»ש אחר חמש שעות ביום, ושעה חמישית בכלל, אינו רואה חבוט הקבר, כי קדושת שבת מפריד ממנו הקליפה בלי צער חבוט הקבר. וז»ס יום הששי בהא יתירה, כי משעה חמישית של יום הששי ולמעלה, כבר קדושת שבת מאירה אז.
	ח) ובזה יתבאר ענין טעם, למה הרשעים שוכחים את שמם כנז»ל. הנה נתבאר למעלה, כי אין שום נשמה בעולם, שאין לה לבוש אחד של קליפה מזוהמת הנחש, ואותה הקליפה היא סוד היצה»ר, הנכנס באדם מיום שנולד, כי הנה ע»י חטאו של אדה»ר, נשתרש ונדבק עמו היצר הרע. והקליפה ההיא עם אותה הנשמה מעת שחטא אדה»ר ואילך, עד שכמעט נעשו שניהם הנשמה והקליפה, כעיסה אחת מעורבת מסלת וסובין, קשורים יחד בתכלית. ובזה תבין סוד, למה היצה»ר יש כ»כ כח בידו להטות לאדם להנהיגו בדרך רע, לפי שהוא בעה»ב גמור תוך גוף האדם כנזכר. והנה נתבאר כי אין כל הקליפות שוים, כי כל קליפה וקליפה הוא נצוץ נפש רעה מסטרא אחרא, מאבר פרטיי שברמ»ח איברי אדם הבליעל הטמא, ע»ד מה שנבאר בדרושים שקדמו, בענין נצוצות נשמות הקדושה שכל אחת ואחת היא מנצוץ אבר פרטיי שבאדם העליון הקדוש. וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי’ אבר שממנו חוצבה, וכמו שארז»ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות, אלא שמות. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה»ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה»ר של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב»ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש»ה אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז»ל שמא גרים. גם זהו טעם אל ר’ יהושע ן’ קרחה ור»מ דהוו בדקי בשמא. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש שם קבוע אל הנשמה הקדושה אשר באדם, והוא השם שקוראים לו אביו ואמו בעת שנמול כנודע, כך יש שם קבוע בקליפה, שהוא היצה»ר הנכנס באדם מיום שנולד, ונמצא שכל אדם יש לו שני שמות, אחד מצד הקדושה, ואחד מצד הקליפה. והנה אם האדם בהיותו בחיים חיותו בעה»ז, היה יכול להשיג ולדעת מה שם הקליפה ההיא אשר בו, היה יכול לחקור מהיכן נחצבה, ובאיזה בחינה היא באדם הבליעל ועי»כ היה יודע מקום הפגם, ומציאותו תקון הצריך לו, והיה יכול לתקן הפגם ההוא בנקל, ועי»כ היתה הקליפה ההיא נפרדת ממנו בנקל בחייו, ולא היה צריך להפרידה ממנו ע»י חבוט הקבר כלל. ולכן כשנפטר האדם הצדיק, אינם שואלים ממנו מה שמו מסטרא אחרא, כי כיון שבחייהם טרחו וסבלו היסורין להפריד מעליהם הקליפה ההיא כנ»ל, ובקלות גדול נגמרת להפרד ע»י חבוט הקבר. אבל הרשע, שאדרבא גרם לקשרה בחוזק גדול בו, צריכים מכות ועונשים גדולים להפרידה ממנו בחבוט הקבר. ואלו היה יודע בחייו שמו דמסטרא אחרא, היה מתקן הדבר בחייו בקלות גדול, ולכן מכים אותם הכאות נמרצות, על שאינם יודעים אותו השם כנזכר, ולא חקרו לדעת אותו בחייהם, כיון שלא רצו לטרוח במעשיהם, כדרך שטרחו הצדיקים.
	ט) אמר שמואל: עוד מצאתי הקדמה אחרת בענין חבוט הקבר טובה מאד, וז»ל, ענין חבוט הקבר מה עניינו, וכבר נתבאר אצלינו למעלה ועי»ש, ואמנם נתבאר שם, כי ע»י חטאו של אדה»ר, גרם ערוב טוב ברע בכל הנשמות כלם. וכמו שנתבאר זה בענין קין והבל. והנה ז»ס פסוק ויקרא האדם שמות וגו’, כי כמו אשר קרא מצד נשמות הקדושות, כך קרא להם נשמות מצד שמות דקליפה, לפי שכאשר חטא האדם בעץ הדעת טוב ורע, גרם כי כמו שחוצבים נפש לאדם ממחצב הקדושה, כך חוצבים לו נפש ממדרגת הקליפה. ואמנם כבר הודעתיך, כי בעולם העשיה הרע גובר על הטוב וגם כי הם מעורבים. וביצירה, הם שוים, ומעורבים. ובבריאה הטוב גובר על הרע, ואינם מעורבים.
	י) והנה יש אנשים שיש להם נפש ממלכות דעשיה שבקליפה, ויש מי שיש לו נר»ן מהקליפות, ואמנם מי שלא הרשיע כ»כ, כי עדיין לא ניתן בו נשמה מן הקליפות, אין תקונם מפח נפש, וע»י תשובה יכולים להתקן, וכאשר יתגלגלו בעה»ז ויקבלו ענשם, יהיו כדמיון ירבעם בן נבט וחבריו שאין להם חלק לעה»ב, שהוא שיעלו נשמותיהם למעלה בבחי’ מ»ן בזווג העליון של או»א, הנקרא עה»ב, אמנם יעלו בבחי’ מ»ן בזווג זו»ן. אבל מי שיש לו נר»ן מן הקליפות, צריך שיתרקבו עצמותיהם ויאכלו את בשרם. וז»ס רות וערפה, כי ערפה שבה אל עמה ואל אלהיה. וזה ג»כ סוד פסוק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו שהוא הרוח, ומכלים את עצמם, וכדי להפריד מהם הנפש ההיא, לכן הוצרך ענין חבוט הקבר, שחובטים אותם כדי להפריד מהם הנפש ההיא. ואפילו בארץ ישראל, יש מעט מחבוט הקבר, לפי שהנולדים בארץ ישראל בפרוד מהם בא, ודבר זה תלוי כפי מעשה האדם, אם לטוב ואם לרע.
	יא) ודע, כי כל מי שיש לו קנאה במילי דשמיא, עליו ארז»ל אין אדם מקנא לאשתו, אא»כ נכנסה בו רוח טהרה. אבל מי שיש לו קנאה במילי דעלמא, הוא מהם, לפי שהיא קנאה הנמשכת מן החיצונים, ועל כן עצמותיהם מתרקבים. וכמ»ש במסכת שבת על ר’ אחאי בר יאשיה, על פסוק ורקב עצמות קנאה. אמנם המקנא במילי דעלמא, עצמותיו מרקיבין, והעש אוכלם.
	יב) וסוד הדבר כמה שהודעתיך, כי ש»ע נהורין הם בקדושה, וכשנעשים שע»ח נהורין, אז הם בגימטריא חשמ»ל ומלבו»ש, כי הוא נעשה כמין מלבוש וכסוי מקיף על ד’ עולמות אבי»ע, מאלו השע»ח נהורין. ועי»כ אין החצונים שולטים באותם האורות. ונודע הוא כי ד’ מלבושים הם לד’ מלבושי עולמות אבי»ע. וכל אחד עב מחבירו, ושל העשיה עב מכלם, לפי ששם עיקר אחיזת הקליפות, וצריך שיהיה עב ביותר מהשאר. והנה כמו שיש ש»ע נהורין בקדושה, ישנו בחיצונים, ונקראים בהפוך ע»ש, וז»ס פסוק כי כבגד יאכלם עש, עש יאכלם, והוא האוכל ומרקיב עצמות המת.
	יג) גם כי כמו שיש תולע בקדושה, בסוד ותולעת שני, ובסוד אל תראי תולעת יעקב, והוא שם אבגית»ץ, שהוא בגימטריא תולע, והוא סוד החסד שבשבעה שמות שם בן מ»ב, והוא הכהן, וזהו ונת»ן לכהן הזרוע והלחיים וכו’, ומלת ונתן בגימטריא שם הנזכר, גם הוא בגימטריא שו»ר, שעליו נאמר בגמרא שו»ר שחור ביומי דניסן, לפי שהוא שם מ»ב, שהוא גבורה חזקה. ואמנם יש כנגדו בקליפות תולע, האוכל בשר המת בקבר, אשר עליו נאמר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, ועליו נאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. האמנם מי שהיה צדיק בעה»ז, יכול לתקן הכל בהיותו בחיים בעה»ז, כדמיון רב אחאי בר יאשיה, שלא היתה בו קנאה במילי דעלמא, שהיא קנאה הנמשכת מן הקליפות, ולכן לא שלטו בו במיתתו לא התול»ע ולא הע»ש החיצונים. ובדוד הע»ה אמר, אף בשרי ישכון לבטח, עד שתמצא שכבר נמצאו אותם הארבעה שאע»פ שמתו, לא מתו אלא בעטיו של נחש, וכמו שנתבאר עניינם אצלינו.